מעביד אשר לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח ניצול ימי חופשה של עובד, חויב להשיב לעובד שכר שנוכה בגינם 

בפסק דין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה ביום 26/5/11 חויב מעביד להשיב לעובד את הניכויים שניכה משכרו בגין ימי חופשה.

העובדות:

התובע הועסק אצל הנתבעת מחודש מרס 2007 עד נובמבר 2009.

שכרו של התובע עמד על סך של 5,159 ש"ח לחודש, עבור משרה חודשית מלאה, 5 ימים בשבוע.

החל מחודש יולי 2009 הבחין התובע כי חלה פגיעה בתנאי העסקתו, ראשית באי תשלום דמי הבראה ומאוחר יותר הפחתה בשכרו החודשי. בבירור שערך התובע עם בעלת החברה הנתבעת, גילה כי התקבלה אצל הנתבעת החלטה לקזז משכרו 29 ימי חופשה בהם נעדר לכאורה, מעבר לימי החופשה להם זכאי על פי חוק, במשך שלושה חודשים.

התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת והמחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים הינה האם ניכוי ימי החופשה נעשה כדין או לא.

הכרעת בית הדין

בית הדין התקשה להכריע מאחר ועדויות שני הצדדים היו מהימנות ומשכך, פנה לפתרון שמספק משפט העבודה.

סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 קובע כי על המעביד  לנהל פנקס בדבר שעות העבודה של העובד, שעות המנוחה השבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וכו'. במקרה דנן, רישומיה של הנתבעת לא כללו פירוט ספציפי כנדרש על פי דין, אלא דו"ח כללי המפרט את מספר ימי ההיעדרות של התובע חודש בחודשו.

בית הדין הסתמך על הלכת ציק ליפוט הותיקה וקבע כי העדר תיעוד בדבר ניצול ימי חופשה והימנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה, מעבירים את נטל הראייה להוכחת יתרת החופשה של העובד אל כתפי המעביד [ראה: דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219 (1972)].

בנוסף הסתמך בית הדין על תיקון 24 לחוק הגנת השכר הקובע מפורשות כי בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה בעדן נתבע השכר, חובת ההוכחה כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת מוטלת על המעביד, אם זה לא הציג רישומי נוכחות של העובד [ראה: סעיף 26ב.(א) לחוק הגנת השכר,התשי"ח - 1958].

בסופו של דבר ומשהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת ימי היעדרותו של התובע, ולא הציגה רישומי נוכחות מלאים ומפורטים הכוללים את ימי ההעדרות הספציפיים בהם נעדר, לטענתה, התובע ממקום העבודה, חויבה הנתבעת להשיב לו את הכספים שניכתה ממשכורתו בשל אותם הימים.

יחד עם זאת, לאור העובדה שבית הדין התרשם מעדויות שני הצדדים, וסבר כי יתכן שהתובע יקבל שכר עבור ימים בהם לא עבד בפועל, איזן את הכרעתו ודחה את תביעת התובע לתשלום פיצויי הלנת שכר תוך שהסתפק בחיוב הנתבעת בהפרשי ריבית והצמדה בלבד.

[דמ"ש (ת"א) 28071-07-10 דייגו קמינסקי נ' חברת ברומייד בע"מ]